עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

שלום לכולם!
שמי נועה, לא באמת סוזן.
הלוואי והייתי יכולה לתאר את עצמי כך בקצרה, אבל אני לא יכולה, אז תצטרכו להבין איזה מין סוג בן אדם אני בעצמכם! ^^
חברים
snow whiteתיאוRainThese HeavenMagenAprilBe Your Own Hero
The Cheshire Catfrikit so what??me-***פריםעוד מוזרה בעולםDown
my life-mishelLonely guyThe Girl with Two Heartsשקדמאיה נוימןgamer girl
TigerLilyאפרתנערת הגורלcosmicBFFHere To LoveMeshi
smooth criminal
נושאים
25.11.2016
And as the TV blasts loudly, I shed another tear as I whisper "I wish I was dead"
City of Stars

City of stars
Are you shining just for me?
City of stars
There's so much that I can't see
Who knows?
Is this the start of something wonderful and new?
Or one more dream that I cannot make true?
קצת יותר מקצת
05/03/2017 20:07
Suzan
שנה שעברה, בטקס זריעת חיטה. הלכתי לי עם חברה, והתלוננתי על כמה שאני מגושמת. היא אמרה לי שזה לא נורא, וש"לכי תדעי, אולי יום אחד תיפלי ובחור יתפוס אותך ותתאהבו". קצת פחות משנה אחר כך, מצאתי את עצמי חושבת בלילות, ובעצם, כל הזמן, על הבחור שתפס אותי ודאג שלא אפול בטיול השנתי.
אני אוהבת לחשוב שהכול התחיל שם, אבל אני חושבת שזה היה רק שם שהבנתי את זה. כי אם אני חושבת על זה, אני נזכרת בהרבה רגעים שהיו לשנינו ביחד שלא ייחסתי להם חשיבות פעם, אבל עכשיו הם נראים לי כל כך, כל כך משמעותיים.
הפעם ההיא בכיתה ז' כשדיברנו על שיר מטומטם. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו.
הוא בעצם די מפחיד. הוא חזק מאוד, כי הוא משחק הוקי. והוא חכם מאוד. למען האמת אין לו איזה פרצוף מושך או משהו, אבל אני בשלב שזה אפילו לא משנה יותר.
התחלתי לדבר איתו, ובכלל עם החברים הבנים שלי בגלל מי שהייתה בזמנו החברה הכי טובה שלי (אנחנו עדייו חברות מאוד טובות, פשוט התרחקנו. לא היה איזה פיצוץ בין שתינו או משהו, זה פשוט קרה).
אז חשבתי עליו שהוא חנון מפחיד וחסר רגשות. הוא הרגיש לי מרוחק. מפחיד. לאט לאט התחלנו לדבר, ובהתחלה זה היה יותר שהוא הציק לי קצת. זה היה לקראת סוף כיתה ח'. הוא היה אומר "ניצחתי" על דברים קטנים וחסרי משמעות, ומשום מה השתגעתי מזה. לא ידעתי איך להגיב. היום אני מבינה כי זה יכול להיות כי לא ידעתי מה לעשות איתו, כי יכול להיות שכבר משם חיבבתי אותו. אז איזה יום הוא אמר לי "ניצחתי", ופשוט נשברתי. נכנסתי למן מצב של shut down כזה, לא דיברתי עם אף אחד במשך כמה דקות. נורא הדאגתי את החברים שלי. בסוף כשיצאתי מהמצב המכונס שלי, ראיתי שהוא מצטער. גם אם הוא התבייש מדי מכדי להגיד סליחה. מאז הוא בקושי אומר לי "ניצחתי".
וכך, התחילה החברות שלנו. "רוצה להיפגש לשחק במחשב?" וכל מיני הצעות כאלה התחילו לבוא ממנו. עוד לא חשבתי על זה כלום. שמחתי שנהיינו חברים, ונפגשנו כמה פעמים במהלך החופש הגדול האחרון, וגיליתי שהוא ממש מצחיק ומגניב.
ואז הגיע הטיול השנתי הכי מדהים שהיה לי בחיים. מתישהו ביום הראשון, התחלנו לשבת ביחד באוטובוס, וללכת ביחד במסלולים. הוא שמר עליי שלא אפול, כי, אני מגושמת שכזו. במהלך כל הטיול נפלתי רק פעם אחת, וזה היה לפני שהתחלנו ללכת ביחד. בלילה, דיברנו במשך שעות על שטויות. גיליתי שוב שהוא ממש משעשע בלילה, כי הוא עייף. מהאנשים האלה שיוצאות להם שטויות שגובלות בגאוניות כשהם עייפים. היה אחד הלילות הטובים בחיי. הסתכלנו על הכוכבים מבעד לסככה, ושכבנו ממש קרוב אחד לשנייה. הוא ציין את זה באיזשהו שלב, אבל פשוט אמרתי "כן" והמשכנו לדבר. ביום השני הוא היה מקסים, ושוב דאג לי ושמר שלא אפול.
כשחזרתי הביתה, ההודעה הראשונה ששלחתי מהטלפון הייתה משהו כמו: "פאק, די בטוחה שיש לי קראש ממש גדול על ילד מהכיתה שלי."
אז כמה חודשים הכול עבר בשקט. הוא היה מקסים, דיברנו הרבה, ואפילו העבירו אותי לשבת לידו. ואז, איזה יום באמצע שיעור ביולוגיה, כשהמורה הראתה לנו מצגת והיה חושך בכיתה, הוא שם על היד שלי שנחה על השולחן את היד שלו. לא הזזתי אותה עד שהשיעור נגמר. מאז הוא התחיל לעשות את זה הרבה, ואיכשהו נהיינו חברים שמאוד נוגעים אחד בשנייה. חיבוקים, ליטופים, וזה נשמע ממש מוזר ומביך ולא כמו שזה באמת, אבל הכול היה סופר תמים. למדנו להכיר אחד את השנייה ממש טוב, ולמדנו להיפתח אחד אל השנייה. גם עם דברים מאוד אישיים.
במסיבת סילבסטר עם כל החברים שלי בעיקר ביליתי איתו במשך שעות. היה ממש נחמד. שיחקנו אמת או חובה, וגיליתי כל מיני דברים על כל מיני אנשים. גיליתי שהוא מעדיף אותי מאשר חברה אחרת טובה של שנינו. 
ואז יום אחד בשיעור פיזיקה (שאני והוא כמובן יושבים ביחד) באה אליי איזה ילדה שאני לא יותר מדי אוהבת ושאלה אותי ברוב חוצפתה "את והוא... אתם ביחד?" כמובן שעניתי שלא, ומשם התחילו הרכילויות. הרבה ילדים שאלו אותי ומסתבר שגם אותו האם אנחנו ביחד, וגם אחרי שענינו שאנחנו לא, ילדים המשיכו להתנהג כאילו אנחנו כן ביחד וכאילו זה איזה עניין גדול. ואז איזה יום שתי חברות טובות שלי באו אליי ושאלו אותי אם הן יכולות לדבר איתי. אז הלכנו לצד, התיישבנו ו... "נועה, ברור לך שהוא לגמרי מאוהב בך, נכון?" כן. היה לי ברור. הן שאלו אותי איך אני מרגישה כלפיו, והודיתי שאני די מחבבת אותו, אבל שאני לא רוצה לצאת איתו. שני דברים שעדיין נכונים עד היום. אני מפחדת. הן חשבו שאני כן צריכה לצאת איתו, והן דיברו בשמי עם החברים הבנים שלו, שגם אמרו שהם חושבים שאנחנו צריכים לצאת. אבל אני לא רציתי. פחדתי. אז הגעתי להחלטה. באותו היום ביקשתי ממנו לדבר. בהתחלה קצת הלכתי מסביב לעניין, אבל בסוף פשוט שאלתי אותו "אתה מחבב אותי?" והוא ענה שכן. אז אמרתי לו שאני לא יכולה לצאת איתו. והוא אמר לי שהוא אפילו לא רצה לצאת איתי, שאני עדיין לא בטוחה אם זה היה נכון או שהוא אמר את זה בשביל לא להראות פגיע. אמרתי לו שממש ממש כיף לי איתו ושהייתי רוצה שנמשיך להיות חברים טובים. פההשיחה פחות או יותר נגמרה.
אז היה שבוע שבו הרגשתי שהוא מתרחק ממני, עד שביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו שהרגשתי שהוא לא רוצה לדבר איתי יותר, והוא אמר שהוא קיבל את אותה התחושה ממני. משם, לאט לאט הכול חזר להיות כמו שהוא היה לפני שדחיתי אותו.
אנשים ממשיכים לדבר, אבל כבר פחות אכפת לי. זה לא עניינם אם אנחנו יוצאים או לא. כרגע אנחנו לא יוצאים, אבל יש לי הרגשה שהיום שבו זה יקרה לא כזה רחוק.
במסיבת סילבסטר שאלו אותו מי הכי יפה, אבל לא ממש נתנו לו לענות. היום קיבלתי את התשובה. הוא אמר לי שאני.
הוא אחד האנשים הכי חשובים לי בעולם, ואני נהנית מכל שנייה שאני איתו, בין אם יש לנו שיחה ארוכה ומשמעותית, לבין אם אנחנו פשוט שותקים. הוא אחד מהאנשים הכי מתוקים וכנים שאני מכירה. הוא מדהים. 
ואני מחבבת אותו. קצת יותר מקצת.
4 תגובות
רגשות קבורים
15/11/2016 20:32
Suzan
Random bursts of randomness, יומני היקר
"אני מכירה עוד אנשים אובדניים שקשה להם לדבר על זה במציאות", אמרה החברה הכי טובה שלי בשיחה שקרתה לפני כמה דקות ממש.
זה קצת זרק אותי, לא יודעת בדיוק לאן, זה פשוט מרגיש כמו הביטוי הנכון. אני... אובדנית... שוב? או בפעם הראשונה? אני לא בטוחה.
לאחרונה הכול פשוט... לא כל כך משנה. מעטים הדברים שמצליחים לרגש אותי בכל ליבי, כמו פעם. רק הכעס והעצב משתלטים עליי ככה. אני כבר כמעט ולא מצליחה להרגיש שמחה כנה. משהו מרגיש לי... מר. כאילו, משהו דופק לי בראש ואומר לי, "נועה, תחשבי עליי". אולי אלה הדברים שאני מדחיקה אפילו בלי לשים לב, הדברים שאני שוכחת שקרו.
הילד שאשכרה הרביץ לי וגרם לי לחזור הביתה בוכה מהצופים, בכל העולב שלי, ולהשאיר לאחותי הקטנה, סך הכול בכיתה א', זיכרון שאני באה הביתה בוכה ומתמוטטת על הרצפה.
הילדה שאחרי החוג, לקחה את הזמן וצחקה על זה שיש לי משקפיים. מול אמא שלי.
זה שאני שונאת את עצמי, את הבחירות שאני עושה ועשיתי.
ושאני תמיד דוחה הכול.
שאין לי שום דבר שאני רוצה לעשות בחיים שלי וששום דבר לא פאקינג משנה.
אופס.
אני פשוט מגלה יותר ויותר כאלה לאחרונה.
למה אני לא מצליחה כמעט לצחוק מכל הלב? אוף, למה למה למה למה למה למה למה למה?
אני מקללת את זה.
למה אני לא בטוחה בשום דבר שאני עושה? אני תמיד מרגישה כאילו אני עושה טעות.
אני אפילו לא בטוחה אם אני מחבבת "מחבבת" מישהו או לא וזה משגע אותי כבר חודשים... הוא כזה, מכוער, ומאיים, ולא תמיד יודע איך להגיב כשאני מביעה רגש כנה, (וכמו תמיד עם הרגשות שלי, מוגזם. אבל... הרגשות שלי כבר לא מרגישים כל כך מוגזמים. אני מתנהגת מוגזם, ומרגישה מוגזם, אבל מצד שני אני מרגישה ש... אני מגזימה ושזה לא משנה.) אבל הוא תמיד אמיתי, והוא תמיד מנסה לעזור לי, והוא ממש חמוד. ואני כן מתמלאת בחום כשאני חושבת על הרגעים שהיו לנו לבד ביחד... אבל... אני לא יודעת אם זה שוב הלב הרומנטי שלי שמשחק בי טריקים, כמו שהוא עשה פעמים רבות בעבר. מצד שני, אני לא חושבת שזה אף פעם היה כזה חזק. אבל אני לא רוצה לנשק אותו, או "לעשות אהבה" איתו. איכס. אני רק רוצה להיות לידו ואולי לחבק אותו ואולי להחזיק איתו ידיים ו... דברים מאוד פשוטים ותמימים. איך זה שאני "נמשכת מינית" לדמויות מצוירות ולא לאנשים אמיתיים, אני לא יודעת להסביר. אני פגומה מעט. או לא מעט. על הרפתקאותיי עם הזכר המסתורי אספר בפוסט אחר. ייתכן שהוא אפילו יהיה הערב.
ובכן, אני מניחה שלא הכול רע.

0 תגובות
אני רוצה, אבל...
29/07/2016 20:31
Suzan
Random bursts of randomness
פיכסה.
הדרך הכי טובה לתאר את ההרגשה שלי היא פשוט פיכסה.
פיזית אני מרגישה שכל מגע בכל דבר מיותר. כבר התרגלתי לכאב הראש שמלווה אותי מתחילת היום. יש לי בחילה, אבל גם היא, ברקע.
אני מרגישה חרא. ברגעים אלו יש ארוחת ערב משפחתית שפשוט לא יכולתי ללכת אליה. אני פשוט... לא יכולה לתקשר עם אנשים כרגע. אבל להיות לבד... זה קשה, כי אני בעצם גם רוצה קשר עם אנשים אחרים.
לא מזמן, כשרבתי עם, נדמה לי שקראתי לו פה טחינה, הוא קרא לי אנוכית. מאז אני לא מפסיקה לחשוב על זה.
לפני כמה ימים, כשחברה שלי סיפרה על אמונתה שהכול בא ממניע אנוכי.
היום, כשאמא שלי באה אליי, כשאני עם אוזניות באוזניים, והראתה לי סרטון שלה מלפני כמה שנים באיזה כנס מקהלות, ודי... דחיתי אותה. זה לא היה אפילו אשמתה, שהייתי בחרא מצב רוח. זה פשוט שמה שהיא הראתה לי לא עניין אותי, לא במצב רוח הזה. ואז היא אמרה לי שלפעמים גם אחרים רוצים, ושאני לא יכולה להיות נחמדה "רק כשאני רוצה".
אני אנוכית, אני מניחה. אני לא אוהבת את זה, אבל אני חוששת שזה המצב. העניין הוא שהאנוכיות הזו מתבטאת בעיקר אצל המשפחה, ואל החברים אני מתייחסת לגמרי אחרת.

עד שאיכשהו הבנתי קצת את האישיות שלי, אני שוב מתבלבלת מאוד. קשה לי לשקף את האישיות שלי.

קשה לי במיוחד לאחרונה, כי יש לי חרא זיכרון, וזה פוגע בי בכל מיני דברים.

ראיתי היום "Love Live! School Idol Project" והבנתי שהייתי רוצה להיות איידול. הייתי מוכנה לעבוד קשה. כי הייתי זוכה ללבוש שמלות מקסימות, לרקוד, ולשיר. לשיר.
לפני כמה חודשים הבנתי שאני רוצה לשיר. מאז אני בפיתוח קול, 45 דקות בשבוע. אבל זה לא מספיק. אני לא רוצה להפסיק לשיר. שירים ביפנית, שירים באנגלית, שירים בעברית.
באנימות שאני רואה, החלק האהוב עליי הפך להיות השירים.
But that's beside the point.
The point is...
I want to sing.
And I want to dance. I genuinely want to dance.
ועוד פעם לאנשים מאחורה:
אני רוצה לשיר.
ואני רוצה לרקוד.
זה כאילו חלקים ממי שהייתי בכיתה ב' חוזרים אליי, לטוב ולרע.
אז אני שרה.
לא כמו שהייתי רוצה, אבל אני שרה.

אני מתחילה לשקול מגמת מוזיקה. זה עוד שנה, אבל... כרגע יש לי מקצוע אחד שאני יודעת בוודאות שאני רוצה לקחת ברצינות, שזה ספרות. ויש את אלה שאני לא כל כך בטוחה לגביהם. מדעי החברה ו... מוזיקה.
(פתאום הבנתי שזה מוסיקה, ולא מוזיקה, אבל בראש שלי זה מוזיקה, אז שיהיה)

עכשיו,בנוגע לריקוד. אני קצת יודעת איך הייתי רוצה לרקוד. הייתי רוצה לרקוד כמו שהן רוקדות בLove Live, או כמו מישהי מקסימה שמצאתי באינסטגרם, michigopyon.
עכשיו, אין לי מושג איפה ואיך אני יכולה לרקוד ככה. אין לי גם מושג איזה סוג של ריקוד זה. זה פשוט נראה כיף *dreaming eyes*
אני באמת לא יודעת איפה אני יכולה לרקוד ככה, ואני מפחדת. יש בזה משהו נורא מפחיד, כי זה חדש לי מאוד.
החשש הכי גדול שלי הוא שזה בעצם ריקוד שיותר רוקדים ביפן ושיט, ושאני לא אמצא איפה לרקוד ככה.
אני לא יודעת. כל הדבר הזה עטוף באי וודאות נורא גדולה.

*מתנשפת*
זה היה קצת... מתיש רגשית, אבל איכשהו, אני גם מרגישה יותר טוב עכשיו.
אשמח לעצות, כי אני קצת (אתם מוכנים? אתם מוכנים?) אובדת עצות.
סליחה. זה חתול הפאנס שבי XD
מיאו
אני
לא יודעת איך לסיים את זה
היה לי נחמד לכתוב את זה
אני לא רוצה לגמור את זה
אבל
זה כנראה הזמן
אז
תודה, אני מעריכה את כל מי שטרח לקרוא את הבלאגן הרגשי הזה :)

הי, הנה אני עם הרגשות והמחשבות שלי!
(פעם ראשונה שאני מנסה את המפרידים האלה, מקווה שזה לא נראה מוזר)
2 תגובות
סוף זה תמיד התחלה
23/06/2016 16:18
Suzan
יומני היקר..
לפני שלושה ימים, ביום האחרון של הלימודים, ביום האחרון שאני אי פעם בחיים שלי אהיה בכיתה ח', אני התרגשתי מאוד.
בעודי צועדת בשביל המוביל למתחם כיתות ח', פתאום הבנה הכתה בי. ההבנה שזהו, זה היום האחרון לכיתה ח', ושממחר יש חופש. ושכנראה שלא את כל החברים שלי אני אראה בחופש. ואז, היום הפך ליום של פרידה. ניצלתי כל שנייה שהייתי בה עם החברים שלי, כי זהו, זה היום האחרון.
כמה סופני זה היה. זה היה הסוף לתקופה הקשה שעברתי השנה.
אבל זה גם היה התחלה. אני הולכת להתחיל לבחון טוב יותר את החברים שלי, ואת עצמי.
אני לפעמים כל כך שקועה במשהו, שכל הדברים האחרים נעלמים. אני לא אפרט, פשוט כי זה נוגע להכול.

אז זהו.
אני סיימתי את מה שהיה לי להגיד, אז רק אצרף פה משהו קטן שכתבתי על השנה הזו.

Just got home from school for the last time while being an eighth grader.
It feels so weird!
I'm going to miss my friends and my class so much! ❤
I've made a huge transformation this year.
The first half of the year I had a really hard time coming to school, for all sorts of reasons, and so, I was absent a lot, and I missed a lot of classes.
I had horrible grades, and I felt awful, too.
But with the support of my school, my family, and my friends, I was able to catch up, and now I'm in a better place.
Those biggest crises are the ones that eventually become turning points in our lives, and I'm honestly grateful for what this year had taught me, and I'm not talking about school.
So the point of this long story is, of course, to sum up the year for me, but more than that, it's to tell all of you who read this: Never give up.
2 תגובות
Have you ever felt lonely in a sea of people?
19/06/2016 16:20
Suzan
יומני היקר..
חמודה.
חמודה חמודה וחמודה.
זו מי שאני רוצה להיות.
אני כל כך נוגדת את עצמי של פעם, כשרציתי שהתדמית שלי תהיה קשוחה, כזו שאי אפשר לגעת בה.
זו אף פעם לא הייתה אני.
תמיד הייתי בוכה בקלות, תמיד עמוק בפנים אהבתי שמלות, תמיד אהבתי איפור פשוט כדרך להביע את עצמי, תמיד אהבתי חיבוקים ומגע פיזי, ותמיד כשאהבתי, אהבתי עד כאב.
גם אם העמדתי פנים שלא.
מכיתה א', בכיתה א' התחלתי להיות מישהי שאני לא. התחלתי לסתור את עצמי.
הייתי מאיימת על בנות שהייתי רוצה בחברתן.
הייתי מאיימת על כולם, בעצם.
כשבעצם, כל מה שרציתי זה לשחק בבובות. ושיאהבו אותי.
והיום? היום אני רוצה את מה שהיה חסר לי במהלך כל השש, שבע שנים הארוכות האלו.
אהבה. מכולם. מכל אחד. בכל צורה.
אני מתה למחמאות, ואני צריכה חיבוקים.
היום קשה לי להיות עצמאית וקשה לי להחליט החלטות בלי אנשים שייעצו לי ושיתנו לי אישורים.
כל מה שאני עושה בעצם היום זה לחשוב על החברים שלי, ולמה לעזאזל הם מתייחסים אליי כל כך לא נכון. למה הם צוחקים עליי, למה הם לא מקשיבים לי, למה הם גורמים לי להרגיש שאני צריכה להתאמץ בשביל שהם יאהבו אותי.
אני רק רוצה שיתייחסו אליי כמו שאני מתייחסת אליהם.
אני תמיד מקשיבה להם. אני תמיד אדבר איתם. אני תמיד אתן עצה. אני תמיד אצחק איתם. אני תמיד אקשיב להם. אני אף פעם לא אתן להם להרגיש בודדים. אני אגיד להם שאני אוהבת אותם כמה פעמים שרק צריך.
אבל הם לא עושים את אותו הדבר בשבילי.
אז תגידו לי, זו באמת חברות?

אני מניחה שאני לא יכולה להגיד שסטיתי מהנושא, גם אם זה לא מה שהתכוונתי לכתוב עליו.
כי, בכל זאת, הרגשות והמחשבות שלי כיוונו אותי לזה.
אני כל כך, כל כך בודדה.
גם כשאני מוקפת באנשים, אני בודדה.
אז איך זה שאני, שעושה את כל המאמצים להיות חברה טובה, לא מקבלת את ההתייחסות הזו בחזרה?

12 תגובות
"את כזו ילדה קטנה"
19/06/2016 15:02
Suzan
בקרוב אני אהיה בת 14.
וכבת 14, יצופה ממני להתנהג עוד יותר כבוגרת.
אבל העניין הוא, שאני לא בוגרת בכלל!
אני לא יודעת איך להתנהג בסיטואציות חברתיות, אז אני בורחת מהן
אני מוציאה לאנשים לשון
אני מאוד אוהבת את הרעיון של אהבה רומנטית, אבל אני לא מוכנה לזה בעצמי
אני לא יודעת איך להתמודד עם רגשות חזקים, שבאים אצלי מאוד מהר
רע לי מאוד כשאנשים חשים כלפיי רגשות שליליים
אני יכולה להיות עקשנית כמו ילדה קטנה
כל אלה ועוד הם סיבות למה קשה לי סביב אנשים.
אני לא מתנהגת כמו שהם מצפים מנערה בת 14, ואני בסוף מאכזבת אותם.
חלק גדול מזה הוא שאני לא מרגישה בנוח עם עצמי, ובטח שלא עם אחרים.

אני לא יודעת מה ניסיתי להגיד פה.
פשוט הסתכלתי בבלוגר והבנתי איזו ילדה קטנה אני.
אני לא רוצה להתבגר.

2 תגובות
עולם בלי רגשות
09/05/2016 20:31
Suzan
כתיבה, סיפורים

בוםבום, בום בום, בום בום. הלב שלי דופק כאילו סיימתי לרוץ את ריצת חיי. אבל לא, אני לארצתי. זה יותר מזה. תחושת הריקנות התמידית המרגיעה מתנדפת. זה משהו שבחיים לא הרגשתימחוץ לחלום. הרגשתי... אני מרגיש?! לא, הרי זה לא ייתכן. לא מאז שהמציאו את הצלחת.לא ייתכן. הרי אני לא בחלום. אני יודע שאני לא. אבל בכל זאת אני מרגיש. אני מרגיש הכול.לא, זה לא ייתכן. אולי יש תקלה? כן זה בטח זה. אבל... מעולם לא היו תקלות בצלחת.


בוםבום, בום בום, בום בום. הלב המשתולל שלי ממשיך להפתיע אותי בכל פעימה. אני מבין שכלהזמן הזה עיניי נחו עליה, פעורות והמומות. אני מנסה לנתק אותן ממנה, אבל הן משייטותכל הזמן בחזרה אליה. היא מסתכלת עליי ומחייכת לי. אני מחייך בחזרה. אוי, כמה שאני מעדיףחיוך על פני לחיצת ידיים. הוא כל כך הרבה יותר פשוט. מצחיק אותי שפעם חיוך היה מסמלשאתה שמח. מצחיק אותי? אני שוב מחייך, אבל עכשיו אני מסתכל על המחשב. אנשים בוודאיחושבים שאני רואה סרטון כלשהו, ובאופן אוטומטי חייכתי. אבל אני לא. למה? למה מהרגעשראיתי אותה... למה אני פתאום... מרגיש? כן, אני מרגיש. אוי, אני לא מרגיש טוב. אנימודיע לאחראי שכואב לי הראש, והוא מאשר לי ללכת. גמרתי לעבוד להיום. אני לא יכול להתרכזככה. לא לידה. אני חייב להבין מה קורה לי. עיניה עוקבות אחריי כשאני אוסף את חפצייויוצא.


אנייורד במעלית לקומה שלי, ומנסה לנקות את ראשי. אבל בפעם הראשונה בכל חיי, אני לא יכול.דמותה ממשיכה לקפוץ לי לראש, ואני לא מצליח לעצור את זה. אני חייב לעצור את זה. משהובי חייב להיות לא בסדר. זה אני. זה לא הצלחת. זה לא יכול להיות הצלחת. אני נכנס הביתה,סוגר את הדלת, ונשען כלפיה.


אנילא יודע מה קורה לי. למה זה קורה לי? זה בגללה. היא עשתה את זה. אני חייב להבין. אניחייב לראות אותה. פתאום עיניי נחות על השעון. השעה היא אחת עשרה בלילה. זה אומר שאנייושב פה כבר קרוב לארבע שעות. ודמותה עדיין לא יצאה לי מהראש. הליכה. כן, זה רעיוןטוב. אני אצא להליכה. כך, אני מתקלח בזריזות, מחליף בגדים, ועוזב את הדירה.


ברגעשאני עוזב את הבניין, רגליי מתחילות להוביל אותי בשביל שמעולם לא הלכתי בו. הוא שבילקטן וצר, שעוקף את הבניינים, וממשיך, וממשיך, וממשיך. אני בשממה. אורות הבניינים רקנראים מרחוק. אני לא יודע מה השעה. אני לא יודע איפה אני. כל כך... ריק פה. אני מתיישב,ומסתכל על השמיים. מעולם לא ראיתי אותם ככה. פשוט שמיים מלאים בכוכבים. בלי בניינים,בלי מטוסים, בלי אנשים.


אנימרגיש תזוזה לידי, וכשאני מסיט את מבטי מהשמיים, אני רואה משהו שמפחיד אותי הרבה יותרמחיית טרף. זו היא.


"השמייםכל כך יפים, אתה לא חושב?" בקולה יש משהו שונה. משהו נאיבי ותמים. בום בום, בוםבום, בום בום. שוב היא עושה לי את זה. "למה?" אני שואל מבלי שהתכוונתי כלל."סליחה?" היא מתיישבת לידי. "למה את... כזו? למה את שונה? למה אני מרגישבגללך?!"

לפתעאני מבין את ההשלכות של מה שעשיתי. לא. לא. לא. למה אני כזה טיפש? היא תגיד לכולם.אני אהיה הפריק המקולקל. אני אהיה היצור עם הרגשות. אבל במקום מזועזעת, היא פשוט נראית...מופתעת. היא לא מפחדת ממני. במקום זה, היא שמה את ידיה על כתפיי. "מה זאת אומרת...שאתה מרגיש? גם אתה..." אני קוטע אותה. "מה זאת אומרת, גם אני? למה?! תסבירילי!" אני מרגיש את הפרצוף שלי מתלהט, ואז הדמעות קולחות מעיניי. "בבקשה!אני מתחנן, תסבירי לי מה קורה!" הפעם אני מניח את ידיי על כתפיה, ומנער אותה."אבל... אני לא יכולה." אני מבחין במשהו שנוצץ בזווית עינה, אך היא מיד מנגבתאותו. היא בוכה.


"אתהמבין, אני לא יודעת. אני לא תמיד הייתי ככה. אבל תמיד הרגשתי. למרות שבהתחלה זה לאהיה אמיתי. בהתחלה הכול פשוט היה... חלום." היא משתתקת. "חלום? אבל..."הגלגל במוחי מתחיל להסתובב. אני היחידי שאני מכיר שיש לו רגשות כשהוא חולם. וגם אםלא, ויש עוד אנשים שמרגישים כשהם חולמים, אני לא אדע. כי ברגע שמדברים על רגשות, עלמה יקרה אם הצלחת תפסיק לעבוד, כולם מתחילים לשבח את הצלחת, ולהסביר איזה יצורים מעוותיםהיינו פעם. לפני הצלחת. יצורים שלא פועלים לפי היגיון. עמוק בפנים, הרעיון הזה תמידקסם לי. זו הסיבה שאני עובד במעבדת המחקר. "חלומות כאלה... שהכול בהם חזק, ואמיתי,וכואב...? שיש בהם רגשות?" היא מרימה את ראשה. "כן, כאלה בדיוק." מהאם...? "רגע, אתה מתכוון להגיד שאתה חולם אותם?" היא שואלת אותי בתדהמה."כן, כל לילה. אבל... היום... או שאולי זה היה אתמול... את... ואני... ו..."בום בום, בום בום, בום בום. פעימות הלב שלי רק מתגברות. אני כובש את פניי בידיי."מה קורה לך? אתה חייב להגיד לי! בבקשה, אני חייבת לדעת!" היא מצפה שאניאענה לה? היא לא יודעת? אבל..."טוב. "


"אנימרגיש. הכול. עצב, כעס, שמחה... אהבה." אני מרגיש את פניי מאדימות כשאני אומראת המילה הזו. היא מטה את ראשה ממני, ואני בקושי מצליח לראות שגם היא מאדימה."הכול התחיל... כשנכנסת לחדר. מאז לא הצלחתי להתרכז בשום דבר. הכול היה כל כךמוזר. ואת לא הפסקת להפריע לי! אפילו אחרי שהלכתי, אפילו עכשיו, את לא יוצאת לי מהראש!למה?!" היא מסתכלת אליי, ואז משמיטה את מבטה. "אני מצטערת. זה לא אני. זהלא באשמתי." היא בולעת רוק, וממשיכה. "אתה רואה, גם אצלי הכול התחיל פתאום.ביום שבו באתי למשרד בפעם הראשונה, לראיון. הכול פשוט נחת עליי, והתחלתי לצחוק. המראייןיצא לכמה דקות על מנת להביא עוגות. שמעתי אותו מדבר עם בחור כלשהו. הוא נתן לו את קורותהחיים שלי, והבחור אמר שאני ללא ספק המועמדת הכי מרשימה. באותו רגע התחלתי לצחוק. כשהואחזר, ידעתי שהעבודה שלי." חיוך קל עולה על פניה.


"זההייתי אני." אני הבחור שהיא שמעה. השתרר שקט. אבל זה היה בסדר, כי לא היה צריךלהגיד דבר.

 


למחרת,ציוותו אותנו כשותפים. בעצם, הפכנו ליותר משותפים בעבודה. הפכנו לחברים. שנינו ידענושזה יותר מזה. אבל שנינו פחדנו.


על הלילהההוא לא דיברנו. עד שיום אחד, שוב מצאתי את עצמי משוטט באותו השביל. בשביל שלנו. ידעתישהיא שם עוד לפני שראיתי אותה. "סקרלט." כששמעה את שמה, עלה על שפתיה חיוךקל. "ג'ון." התיישבתי לידה. שנינו ישבנו עם ברכינו מקופלות כלפי החזה."למה?" היא שאלה. "סליחה?", עניתי לה. שנינו חייכנו קלות."למה זה קורה לנו?" היא שאלה, מבט מפוחד על פניה. "אני לא יודע. אבל..."חיבקתי אותה, אוסף אותה אליי. "אבל אני יודע שכל עוד שנינו ביחד, נצליח לפתוראת זה." שתלתי נשיקה קלה על מצחה. היא הניחה את ראשה על חזי. "אני מבטיחה,"היא אמרה. "אני מבטיחה לא לוותר". וכך, חבוקים אחד בזרועות השנייה, נרדמנו.אולי זה היה סוף היום, אבל זו הייתה ההתחלה של משהו גדול.





אז הסיפור הזה הוא ממשימה ישנה בתרבות ישראל, ואני מאוד אוהבת את הסיפור הזה ואת איך שהוא יצא לי, אז קבלו אותו פה.

4 תגובות
על (ול)סבתא
01/05/2016 20:27
Suzan
שלוש שנים.
לפני שלוש שנים סבתא שלי נפטרה. היא הייתה חולה מאוד. היה לה אלצהיימר.
ואני פחדתי ממנה. אז נמנעתי מלהיכנס לחדר שלה.
ואני יודעת, שזו תמיד תהייה החרטה הכי גדולה שלי.

כשהייתי קטנה היינו תמיד ביחד. תמיד אומרים לי כמה היא אהבה אותי. כמה היא לא הפסיקה לדבר עליי עד שהפסיקה לדבר.
אומרים לי גם שאני דומה לה. בשבילי, זו המחמאה הכי טובה שאני יכולה לקבל.
היא הייתה מדהימה.
היא הייתה כותבת מוכשרת בטירוף.
היא הייתה החברה הכי טובה של סבא שלי.
היא הייתה...
היא הייתה.
אני תוהה מתי התחלתי לחשוב "היא הייתה" במקום "היא". אני בטוחה שזה היה יום עצוב מאוד.
מה שהכי אני אוהבת בסבתא שלי, זה שהיא תמיד נשארה ילדה. זה מה שתמיד כולם אומרים.
היא לא אהבה קפה. רק שוקו. והיא לא ידעה לבשל. והיא הייתה בוכה בקלות.
דודה שלי אמרה לא מזמן, שהם, המשפחה, הם אלו שגידלו אותה. תמיד היה צריך להיזהר לא להעליב אותה. כי כשהיו מעליבים אותה, היא הייתה נכנסת למיטה, ובוכה. ואז סבא הייתה מתעצבן. "תראו איך גרמתם לאמא לבכות!", אני מניחה שזה מה שהוא היה אומר.
סבא וסבתא שלי. הם היו זוג מדהים. הם תמיד תמכו אחד בשני. לא משנה לאן הם הלכו, הם עשו את זה ביחד. אני רק מייחלת שיום אחד אוהב אהבה כזאת.

אני לא יודעת מה לכתוב. אני יכולה לכתוב פה שלוש שנים של הרגשות שלי.
אני יכולה לכתוב על הזכרונות שלי.
אני יכולה לכתוב על הסיפורים שמסופר עליה.
רק... לכתוב. שכחתי כמה טוב זה מרגיש.

בהתחשב בכך שבלוגר הפך למקום לחברות ולפרסומות, רוב הסיכויים שגג עשרה אנשים יקראו את זה. אולי אחד מהם ירגיש משהו. אף אחד לא יגיב. ויש בזה גם משהו חמוץ, וגם משהו... מנחם. לא יודעת. אני יכולה לכתוב שטויות אמוציונליות ולאף אחד לא יהיה אכפת.
אבל הלחץ הישן הזה עדיין נמצא פה.
בבקשה. שמישהו יקרא. בבקשה. שמישהו יציל אותי. בבקשה. שמישהו יגיד לי מה אני אמורה לעשות.






היי סבתא.
זו אני. נועה.
הנכדה שלך. זו שלאט לאט הפסיקה להיכנס לחדר שלך. זו שהתבגרה מתחת לאף שלך. זו שהיית רואה איתה את כל תוכניות הילדים המטופשות.
אני מתגעגעת אלייך. אני מתגעגעת ליד הרועדת שלך. ולריח שלך. הו, כמה אני אוהבת את הריח שלך.
אני בחיים לא התגעגעתי למישהו כמו שאני מתגעגעת אלייך. זה געגוע מלא חרטה.
אני כל כך מצטערת סבתא. אני כל כך כל כך מצטערת. אני רוצה להגיד לך שוב ושוב ושוב ושוב.
סבתא. תראי. את לא יודעת את זה, אבל בחיי עברתי כמה שלבים קשים. אספר לך על אלה שלא ראית.
הייתה לי תקופה מוזרה. תקופה בה הייתי בולטת וצעקנית ודעתנית עם דעות מטופשות. והתנהגתי קשוחה. אני לא כזו, סבתא.
עכשיו אני רגישה, כל כך כל כך רגישה. אני אוהבת אהבה, אני אוהבת את החברים שלי, ואת המשפחה. ואת הכול. באמת שאני שמחה סבתא. אבל לפעמים... כל כך קשה לי. ואת לא פה לעזור לי. את לא פה לבכות לידי. את לא פה לתת לי עצה. ואז אני מתפרקת. 
הווו. תראי מה זה. אני בוכה. בפעם הרביעית בערך בעשרים דקות האחרונות.
אני רוצה להיות כמוך סבתא. אני רוצה שייסתכלו עליי ויגידו, "תראו, תראו איך היא דומה לסבתא שלה."
אבל אני גם רוצה להיות חמודה. אני רוצה שייסתכלו עליי והדבר הראשון שיחשבו זה שאני חמודה.
אני חושבת שאני חמודה. אני מקווה שגם את.
איזה מכתב משונה אני כותבת לך. מכתב בנבכי האינטרנט. מכתב חשוף לעיני כל. מגיע לך יותר מזה.
אני אוהבת אותך. אני אכתוב לך עוד.
אני לא יודעת אם זה יהיה פה. תצטרכי להמשיך להשגיח עליי בשביל לדעת. את משגיחה עליי, נכון? הרי... מישהו חייב, נכון? תראי אותי! כזו ילדה מגוחכת שבוכה וצוחקת מכל שטות. כזו ילדה תמימה.
אני אוהבת אותך מעבר למילים.
בבקשה תאהבי אותי בחזרה.
שוב שלך, נועה.
0 תגובות
"כמעט נועה"
15/04/2016 16:51
Suzan
עברו קצת יותר משנתיים וחצי מהפעם הראשונה שכתבתי פה.
זה לא היה פה בכלל.
זה היה בבלוג אחר. אז קראו לו "Noa...".
ואז הייתי "My Moon".
ועכשיו? עכשין אני "Suzan".
אבל אני לא יכולה להגיד שזה בדיוק נכון.
כי אני כבר לא "סוזן" יותר.
השתניתי.
לא ממש השתניתי. יותר כמו... התקרבתי למי שאני ולמי שאני רוצה ורציתי להיות.
אני לא טומבוי. אף פעם לא הייתי.
אני לא אלימה. אני חלשה מדי בשביל זה.
אני לא רוכבת על סוסים יותר.
אני לא  ממהרת ושופטת אנשים עם הכינויים "ערס", "פרחה", ו"פקאצה".
אני יודעת לזהות את החולשות בעצמי ובאחרים.
אבל אפילו יותר מזה, אני יותר לזהות את החוזקות.
אני חיובית.
אני תמיד צוחקת, גם כשאיו סיבה.
אני יודעת שאני בן אדם רומנטי וקיטשי.
החברים והמשפחה שלי זה הכול בשבילי.
אני מתלהבת משטויות, ובאותה מידה מתאכזבת ונעצבת.
אני בן אדם טוב. מאוד טוב.
כשאני לא ביץ'. אבל כל עוד אתם לא מהווים איום בשבילי, אני אשתדל להיות נחמדה.

ואני כל כך, כל כך השתניתי.
אני לא אבודה יותר. עדיין מחפשת, אבל לא אבודה.
כרגע, אני בסדר.
אני בן אדם, ויש לי כל כך הרבה סיפורים לחלוק.
אבל כבר נמחק לי חלק מהפוסט הזה, אז זה יקרה לאט לאט.
לכן, לעכשיו, שלום.
אני כמעט נועה.
ומי אתם?

"Your'e almost alice"
2 תגובות
כשאני משתנה
25/05/2015 15:54
Suzan
כבר שבועות שאני חושבת על לכתוב פה.
אני פשוט לא יודעת על מה.
קראתי עכשיו את הפוסטים הישנים שלי.
אני ממש יכולה לראות את השינוי שחל בי.
התבגרתי, הבנתי כמה דברים, השתניתי.
יש משהו שגורם לי לכעוס.
זה גורם לי להיות זועמת.
על מי? על עצמי.
אז, כשחתכתי?
זה לא היה כי היה לי רע.
זה היה כי הייתי בודדה.
הרגשתי שלא שמו לב אליי.
רציתי שישימו לב אליי.
רציתי להיות מישהו אחר.

גם היום אני בעצם תוהה כמה ממני זה בעצם אני, וכמה זה הסביבה.
אני מרגישה מוזר.
זה כאילו אני ממש רואה את עצמי משתנה.
אני פשוט בן אדם כזה מפוזר, רגע אחד אני רוצה לכתוב משהו ורגע אחר מכן אני שוכחת על מה רציתי לכתוב.
אני מרגישה שקצת קשה לי לכתוב על הקשיים שלי, ויותר קל לי לכתוב על הקשיים של אחרים.
לארונה אני מרגישה שבכלל קשה לי לכתוב.
או לקרוא.
או לראות טלוויזיה או סרטים.
אני פשוט רגישה מדי, וכל דבר קטן שובר לי את הלב.

"It takes ten times as long to put yourself back together as it does to fall apart" - סוזן קולינס, משחקי הרעב: עורבני חקיין
2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
When you wish

When you wish upon a star
Makes no difference who you are
Anything your heart desires
Will come to you
If your heart is in your dream
No request is too extreme
When you wish upon a star
As dreamers do
When you wish upon a star
Your dreams come true

-Pinocchio-
תאריך פתיחת הבלוג

הבלוג נפתח בתאריך 09.10.2013
הבלוג הקודם שלי נפתח ב - 23.9.2013 ונסגר ב - 08.10.2013