הדרך הכי טובה לתאר את ההרגשה שלי היא פשוט פיכסה.
פיזית אני מרגישה שכל מגע בכל דבר מיותר. כבר התרגלתי לכאב הראש שמלווה אותי מתחילת היום. יש לי בחילה, אבל גם היא, ברקע.
אני מרגישה חרא. ברגעים אלו יש ארוחת ערב משפחתית שפשוט לא יכולתי ללכת אליה. אני פשוט... לא יכולה לתקשר עם אנשים כרגע. אבל להיות לבד... זה קשה, כי אני בעצם גם רוצה קשר עם אנשים אחרים.
לא מזמן, כשרבתי עם, נדמה לי שקראתי לו פה טחינה, הוא קרא לי אנוכית. מאז אני לא מפסיקה לחשוב על זה.
לפני כמה ימים, כשחברה שלי סיפרה על אמונתה שהכול בא ממניע אנוכי.
היום, כשאמא שלי באה אליי, כשאני עם אוזניות באוזניים, והראתה לי סרטון שלה מלפני כמה שנים באיזה כנס מקהלות, ודי... דחיתי אותה. זה לא היה אפילו אשמתה, שהייתי בחרא מצב רוח. זה פשוט שמה שהיא הראתה לי לא עניין אותי, לא במצב רוח הזה. ואז היא אמרה לי שלפעמים גם אחרים רוצים, ושאני לא יכולה להיות נחמדה "רק כשאני רוצה".
אני אנוכית, אני מניחה. אני לא אוהבת את זה, אבל אני חוששת שזה המצב. העניין הוא שהאנוכיות הזו מתבטאת בעיקר אצל המשפחה, ואל החברים אני מתייחסת לגמרי אחרת.
עד שאיכשהו הבנתי קצת את האישיות שלי, אני שוב מתבלבלת מאוד. קשה לי לשקף את האישיות שלי.
קשה לי במיוחד לאחרונה, כי יש לי חרא זיכרון, וזה פוגע בי בכל מיני דברים.
ראיתי היום "Love Live! School Idol Project" והבנתי שהייתי רוצה להיות איידול. הייתי מוכנה לעבוד קשה. כי הייתי זוכה ללבוש שמלות מקסימות, לרקוד, ולשיר. לשיר.
לפני כמה חודשים הבנתי שאני רוצה לשיר. מאז אני בפיתוח קול, 45 דקות בשבוע. אבל זה לא מספיק. אני לא רוצה להפסיק לשיר. שירים ביפנית, שירים באנגלית, שירים בעברית.
באנימות שאני רואה, החלק האהוב עליי הפך להיות השירים.
But that's beside the point.
The point is...
I want to sing.
And I want to dance. I genuinely want to dance.
ועוד פעם לאנשים מאחורה:
אני רוצה לשיר.
ואני רוצה לרקוד.
זה כאילו חלקים ממי שהייתי בכיתה ב' חוזרים אליי, לטוב ולרע.
אז אני שרה.
לא כמו שהייתי רוצה, אבל אני שרה.
אני מתחילה לשקול מגמת מוזיקה. זה עוד שנה, אבל... כרגע יש לי מקצוע אחד שאני יודעת בוודאות שאני רוצה לקחת ברצינות, שזה ספרות. ויש את אלה שאני לא כל כך בטוחה לגביהם. מדעי החברה ו... מוזיקה.
(פתאום הבנתי שזה מוסיקה, ולא מוזיקה, אבל בראש שלי זה מוזיקה, אז שיהיה)
עכשיו,בנוגע לריקוד. אני קצת יודעת איך הייתי רוצה לרקוד. הייתי רוצה לרקוד כמו שהן רוקדות בLove Live, או כמו מישהי מקסימה שמצאתי באינסטגרם, michigopyon.
עכשיו, אין לי מושג איפה ואיך אני יכולה לרקוד ככה. אין לי גם מושג איזה סוג של ריקוד זה. זה פשוט נראה כיף *dreaming eyes*
אני באמת לא יודעת איפה אני יכולה לרקוד ככה, ואני מפחדת. יש בזה משהו נורא מפחיד, כי זה חדש לי מאוד.
החשש הכי גדול שלי הוא שזה בעצם ריקוד שיותר רוקדים ביפן ושיט, ושאני לא אמצא איפה לרקוד ככה.
אני לא יודעת. כל הדבר הזה עטוף באי וודאות נורא גדולה.
*מתנשפת*
זה היה קצת... מתיש רגשית, אבל איכשהו, אני גם מרגישה יותר טוב עכשיו.
אשמח לעצות, כי אני קצת (אתם מוכנים? אתם מוכנים?) אובדת עצות.
סליחה. זה חתול הפאנס שבי XD
מיאו
אני
לא יודעת איך לסיים את זה
היה לי נחמד לכתוב את זה
אני לא רוצה לגמור את זה
אבל
זה כנראה הזמן
אז
תודה, אני מעריכה את כל מי שטרח לקרוא את הבלאגן הרגשי הזה :)
הי, הנה אני עם הרגשות והמחשבות שלי!
(פעם ראשונה שאני מנסה את המפרידים האלה, מקווה שזה לא נראה מוזר)
(פעם ראשונה שאני מנסה את המפרידים האלה, מקווה שזה לא נראה מוזר)
;){kind=link}