אני אוהבת לחשוב שהכול התחיל שם, אבל אני חושבת שזה היה רק שם שהבנתי את זה. כי אם אני חושבת על זה, אני נזכרת בהרבה רגעים שהיו לשנינו ביחד שלא ייחסתי להם חשיבות פעם, אבל עכשיו הם נראים לי כל כך, כל כך משמעותיים.
הפעם ההיא בכיתה ז' כשדיברנו על שיר מטומטם. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו.
הוא בעצם די מפחיד. הוא חזק מאוד, כי הוא משחק הוקי. והוא חכם מאוד. למען האמת אין לו איזה פרצוף מושך או משהו, אבל אני בשלב שזה אפילו לא משנה יותר.
התחלתי לדבר איתו, ובכלל עם החברים הבנים שלי בגלל מי שהייתה בזמנו החברה הכי טובה שלי (אנחנו עדייו חברות מאוד טובות, פשוט התרחקנו. לא היה איזה פיצוץ בין שתינו או משהו, זה פשוט קרה).
אז חשבתי עליו שהוא חנון מפחיד וחסר רגשות. הוא הרגיש לי מרוחק. מפחיד. לאט לאט התחלנו לדבר, ובהתחלה זה היה יותר שהוא הציק לי קצת. זה היה לקראת סוף כיתה ח'. הוא היה אומר "ניצחתי" על דברים קטנים וחסרי משמעות, ומשום מה השתגעתי מזה. לא ידעתי איך להגיב. היום אני מבינה כי זה יכול להיות כי לא ידעתי מה לעשות איתו, כי יכול להיות שכבר משם חיבבתי אותו. אז איזה יום הוא אמר לי "ניצחתי", ופשוט נשברתי. נכנסתי למן מצב של shut down כזה, לא דיברתי עם אף אחד במשך כמה דקות. נורא הדאגתי את החברים שלי. בסוף כשיצאתי מהמצב המכונס שלי, ראיתי שהוא מצטער. גם אם הוא התבייש מדי מכדי להגיד סליחה. מאז הוא בקושי אומר לי "ניצחתי".
וכך, התחילה החברות שלנו. "רוצה להיפגש לשחק במחשב?" וכל מיני הצעות כאלה התחילו לבוא ממנו. עוד לא חשבתי על זה כלום. שמחתי שנהיינו חברים, ונפגשנו כמה פעמים במהלך החופש הגדול האחרון, וגיליתי שהוא ממש מצחיק ומגניב.
ואז הגיע הטיול השנתי הכי מדהים שהיה לי בחיים. מתישהו ביום הראשון, התחלנו לשבת ביחד באוטובוס, וללכת ביחד במסלולים. הוא שמר עליי שלא אפול, כי, אני מגושמת שכזו. במהלך כל הטיול נפלתי רק פעם אחת, וזה היה לפני שהתחלנו ללכת ביחד. בלילה, דיברנו במשך שעות על שטויות. גיליתי שוב שהוא ממש משעשע בלילה, כי הוא עייף. מהאנשים האלה שיוצאות להם שטויות שגובלות בגאוניות כשהם עייפים. היה אחד הלילות הטובים בחיי. הסתכלנו על הכוכבים מבעד לסככה, ושכבנו ממש קרוב אחד לשנייה. הוא ציין את זה באיזשהו שלב, אבל פשוט אמרתי "כן" והמשכנו לדבר. ביום השני הוא היה מקסים, ושוב דאג לי ושמר שלא אפול.
כשחזרתי הביתה, ההודעה הראשונה ששלחתי מהטלפון הייתה משהו כמו: "פאק, די בטוחה שיש לי קראש ממש גדול על ילד מהכיתה שלי."
אז כמה חודשים הכול עבר בשקט. הוא היה מקסים, דיברנו הרבה, ואפילו העבירו אותי לשבת לידו. ואז, איזה יום באמצע שיעור ביולוגיה, כשהמורה הראתה לנו מצגת והיה חושך בכיתה, הוא שם על היד שלי שנחה על השולחן את היד שלו. לא הזזתי אותה עד שהשיעור נגמר. מאז הוא התחיל לעשות את זה הרבה, ואיכשהו נהיינו חברים שמאוד נוגעים אחד בשנייה. חיבוקים, ליטופים, וזה נשמע ממש מוזר ומביך ולא כמו שזה באמת, אבל הכול היה סופר תמים. למדנו להכיר אחד את השנייה ממש טוב, ולמדנו להיפתח אחד אל השנייה. גם עם דברים מאוד אישיים.
במסיבת סילבסטר עם כל החברים שלי בעיקר ביליתי איתו במשך שעות. היה ממש נחמד. שיחקנו אמת או חובה, וגיליתי כל מיני דברים על כל מיני אנשים. גיליתי שהוא מעדיף אותי מאשר חברה אחרת טובה של שנינו.
ואז יום אחד בשיעור פיזיקה (שאני והוא כמובן יושבים ביחד) באה אליי איזה ילדה שאני לא יותר מדי אוהבת ושאלה אותי ברוב חוצפתה "את והוא... אתם ביחד?" כמובן שעניתי שלא, ומשם התחילו הרכילויות. הרבה ילדים שאלו אותי ומסתבר שגם אותו האם אנחנו ביחד, וגם אחרי שענינו שאנחנו לא, ילדים המשיכו להתנהג כאילו אנחנו כן ביחד וכאילו זה איזה עניין גדול. ואז איזה יום שתי חברות טובות שלי באו אליי ושאלו אותי אם הן יכולות לדבר איתי. אז הלכנו לצד, התיישבנו ו... "נועה, ברור לך שהוא לגמרי מאוהב בך, נכון?" כן. היה לי ברור. הן שאלו אותי איך אני מרגישה כלפיו, והודיתי שאני די מחבבת אותו, אבל שאני לא רוצה לצאת איתו. שני דברים שעדיין נכונים עד היום. אני מפחדת. הן חשבו שאני כן צריכה לצאת איתו, והן דיברו בשמי עם החברים הבנים שלו, שגם אמרו שהם חושבים שאנחנו צריכים לצאת. אבל אני לא רציתי. פחדתי. אז הגעתי להחלטה. באותו היום ביקשתי ממנו לדבר. בהתחלה קצת הלכתי מסביב לעניין, אבל בסוף פשוט שאלתי אותו "אתה מחבב אותי?" והוא ענה שכן. אז אמרתי לו שאני לא יכולה לצאת איתו. והוא אמר לי שהוא אפילו לא רצה לצאת איתי, שאני עדיין לא בטוחה אם זה היה נכון או שהוא אמר את זה בשביל לא להראות פגיע. אמרתי לו שממש ממש כיף לי איתו ושהייתי רוצה שנמשיך להיות חברים טובים. פההשיחה פחות או יותר נגמרה.
אז היה שבוע שבו הרגשתי שהוא מתרחק ממני, עד שביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו שהרגשתי שהוא לא רוצה לדבר איתי יותר, והוא אמר שהוא קיבל את אותה התחושה ממני. משם, לאט לאט הכול חזר להיות כמו שהוא היה לפני שדחיתי אותו.
אנשים ממשיכים לדבר, אבל כבר פחות אכפת לי. זה לא עניינם אם אנחנו יוצאים או לא. כרגע אנחנו לא יוצאים, אבל יש לי הרגשה שהיום שבו זה יקרה לא כזה רחוק.
במסיבת סילבסטר שאלו אותו מי הכי יפה, אבל לא ממש נתנו לו לענות. היום קיבלתי את התשובה. הוא אמר לי שאני.
הוא אחד האנשים הכי חשובים לי בעולם, ואני נהנית מכל שנייה שאני איתו, בין אם יש לנו שיחה ארוכה ומשמעותית, לבין אם אנחנו פשוט שותקים. הוא אחד מהאנשים הכי מתוקים וכנים שאני מכירה. הוא מדהים.
ואני מחבבת אותו. קצת יותר מקצת.
;){kind=link}