היא מוחצת את חזי,
אט אט.
היא חונקת אותי.
היא מתגרה בי.
היא מציקה לי.
הבדידות.
היא תמיד שם, בכל פינה.
לאן שלא אלך,
שם תהיה.
ואין לי ברירה אלא לשאת אותה.
לשאת, ולנסות להמשיך.
לנסות לזרום עם הבדידות,
בזרם האינסופי של החיים.
אי אפשור לעצור אותו,
אבל הוא יכול לעצור אותי.
היא מוחצת את חזי,
אט אט.
היא חונקת אותי.
היא מתגרה בי.
היא מציקה לי.
הבדידות.
אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה לא שייכת.
לא לבית הספר, לא לבית שלי, לא לבלוג.
בבית ספר יש לי חברות שאני לא בטוחה שאני יכולה לקרוא להן חברות.
בבית שלי כל הזמן מציקים לי, צועקים עלי ומענישים אותי על שטויות.
פה, בגלל שאני יחסית חדשה, אני מרגישה לא שייכת.
אני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי.
זה קשה להתמודד עם ההרגשה הזאת, ההרגשה שאתה לבד.
יכול להיות שהכול בראש שלי.
אני מקווה שהכול בראש שלי.
אני רק לא רוצה שבסוף אני אגלה שהייתי שייכת, ופיספסתי את זה.
כמו שקורה לי תמיד.
;){kind=link}