כמו בכל ערב שישי הייתה לי ארוחה משפחתית, הפעם בביתה של אמי.
רק שהארוחה הזאת הייתה בלי אבי, טחינה, ושניצל ואימו, עקב מזג האוויר הסוער והמסוכן, וכללה רק אותי, את עלמה (ככה קראתי לאחותי, נכון?) ואת אמי..
כמו בכל יום, רבתי עם אמי פעמים רבות היום, על שטויות.
דיברנו על מזג האוויר, ועל הברקים והרעמים הרבים.
ואז התחלנו לדבר על ברק.
ברק, שידו ורגלו השמאלית נקטעו בתאונת דרכים.
ברק, שהיה חבר טוב של אמי.
ברק, שאותו איני זוכרת כלל.
ברק, שמת מסרטן.
ברק.
השם שלו תמיד מעלה בי דמעות.
למרות שאני לא זוכרת אותו, אני מרגישה כאילו חסר חלק ממני.
אני מרגישה שהיה הבנאדם הטוב והטהור ביותר בעולם.
אני מרגישה אליו קרבה בלתי מוסברת.
אני מרגישה אליו חובה, חובה לדאוג שהכול יהיה בסדר.
אמי עמדה על סף דמעות כשדיברנו עליו, ולמרות שניסתה להסתיר זאת ראיתי את זה.
ונזכרתי כמה אני חשובה לה.
כמה היא חשובה לי.
הבנתי כמה אחריות יש לי.
כמה עוול עשיתי לה.
אני מרגישה כאילו התבגרתי בהרבה שנים, ועכשיו אני רואה דברים בצורה אחרת.
ואני חושבת שזה באמת נכון.
מה שבטוח, זה לא שלא אחזור למה שהייתי פעם.
לעולם לא תחזור ילדותי שכעת אבדה.
ברק.
שמו כל כך מתאים לו.
ברק.
הארת את דרכי, את חיי.
ברק, אני אוהבת אותך כאילו היית אח שלי.
ברק, זה טיפשי שגם אתה חושב עליי ככה.
אבל..
אולי זה אפשרי?
ברק.
;){kind=link}