חמודה חמודה וחמודה.
זו מי שאני רוצה להיות.
אני כל כך נוגדת את עצמי של פעם, כשרציתי שהתדמית שלי תהיה קשוחה, כזו שאי אפשר לגעת בה.
זו אף פעם לא הייתה אני.
תמיד הייתי בוכה בקלות, תמיד עמוק בפנים אהבתי שמלות, תמיד אהבתי איפור פשוט כדרך להביע את עצמי, תמיד אהבתי חיבוקים ומגע פיזי, ותמיד כשאהבתי, אהבתי עד כאב.
גם אם העמדתי פנים שלא.
מכיתה א', בכיתה א' התחלתי להיות מישהי שאני לא. התחלתי לסתור את עצמי.
הייתי מאיימת על בנות שהייתי רוצה בחברתן.
הייתי מאיימת על כולם, בעצם.
כשבעצם, כל מה שרציתי זה לשחק בבובות. ושיאהבו אותי.
והיום? היום אני רוצה את מה שהיה חסר לי במהלך כל השש, שבע שנים הארוכות האלו.
אהבה. מכולם. מכל אחד. בכל צורה.
אני מתה למחמאות, ואני צריכה חיבוקים.
היום קשה לי להיות עצמאית וקשה לי להחליט החלטות בלי אנשים שייעצו לי ושיתנו לי אישורים.
כל מה שאני עושה בעצם היום זה לחשוב על החברים שלי, ולמה לעזאזל הם מתייחסים אליי כל כך לא נכון. למה הם צוחקים עליי, למה הם לא מקשיבים לי, למה הם גורמים לי להרגיש שאני צריכה להתאמץ בשביל שהם יאהבו אותי.
אני רק רוצה שיתייחסו אליי כמו שאני מתייחסת אליהם.
אני תמיד מקשיבה להם. אני תמיד אדבר איתם. אני תמיד אתן עצה. אני תמיד אצחק איתם. אני תמיד אקשיב להם. אני אף פעם לא אתן להם להרגיש בודדים. אני אגיד להם שאני אוהבת אותם כמה פעמים שרק צריך.
אבל הם לא עושים את אותו הדבר בשבילי.
אז תגידו לי, זו באמת חברות?
אני מניחה שאני לא יכולה להגיד שסטיתי מהנושא, גם אם זה לא מה שהתכוונתי לכתוב עליו.
כי, בכל זאת, הרגשות והמחשבות שלי כיוונו אותי לזה.
אני כל כך, כל כך בודדה.
גם כשאני מוקפת באנשים, אני בודדה.
אז איך זה שאני, שעושה את כל המאמצים להיות חברה טובה, לא מקבלת את ההתייחסות הזו בחזרה?
חמודה חמודה וחמודה.
זו מי שאני רוצה להיות.
אני כל כך נוגדת את עצמי של פעם, כשרציתי שהתדמית שלי תהיה קשוחה, כזו שאי אפשר לגעת בה.
זו אף פעם לא הייתה אני.
תמיד הייתי בוכה בקלות, תמיד עמוק בפנים אהבתי שמלות, תמיד אהבתי איפור פשוט כדרך להביע את עצמי, תמיד אהבתי חיבוקים ומגע פיזי, ותמיד כשאהבתי, אהבתי עד כאב.
גם אם העמדתי פנים שלא.
מכיתה א', בכיתה א' התחלתי להיות מישהי שאני לא. התחלתי לסתור את עצמי.
הייתי מאיימת על בנות שהייתי רוצה בחברתן.
הייתי מאיימת על כולם, בעצם.
כשבעצם, כל מה שרציתי זה לשחק בבובות. ושיאהבו אותי.
והיום? היום אני רוצה את מה שהיה חסר לי במהלך כל השש, שבע שנים הארוכות האלו.
אהבה. מכולם. מכל אחד. בכל צורה.
אני מתה למחמאות, ואני צריכה חיבוקים.
היום קשה לי להיות עצמאית וקשה לי להחליט החלטות בלי אנשים שייעצו לי ושיתנו לי אישורים.
כל מה שאני עושה בעצם היום זה לחשוב על החברים שלי, ולמה לעזאזל הם מתייחסים אליי כל כך לא נכון. למה הם צוחקים עליי, למה הם לא מקשיבים לי, למה הם גורמים לי להרגיש שאני צריכה להתאמץ בשביל שהם יאהבו אותי.
אני רק רוצה שיתייחסו אליי כמו שאני מתייחסת אליהם.
אני תמיד מקשיבה להם. אני תמיד אדבר איתם. אני תמיד אתן עצה. אני תמיד אצחק איתם. אני תמיד אקשיב להם. אני אף פעם לא אתן להם להרגיש בודדים. אני אגיד להם שאני אוהבת אותם כמה פעמים שרק צריך.
אבל הם לא עושים את אותו הדבר בשבילי.
אז תגידו לי, זו באמת חברות?
אני מניחה שאני לא יכולה להגיד שסטיתי מהנושא, גם אם זה לא מה שהתכוונתי לכתוב עליו.
כי, בכל זאת, הרגשות והמחשבות שלי כיוונו אותי לזה.
אני כל כך, כל כך בודדה.
גם כשאני מוקפת באנשים, אני בודדה.
אז איך זה שאני, שעושה את כל המאמצים להיות חברה טובה, לא מקבלת את ההתייחסות הזו בחזרה?