זה קצת זרק אותי, לא יודעת בדיוק לאן, זה פשוט מרגיש כמו הביטוי הנכון. אני... אובדנית... שוב? או בפעם הראשונה? אני לא בטוחה.
לאחרונה הכול פשוט... לא כל כך משנה. מעטים הדברים שמצליחים לרגש אותי בכל ליבי, כמו פעם. רק הכעס והעצב משתלטים עליי ככה. אני כבר כמעט ולא מצליחה להרגיש שמחה כנה. משהו מרגיש לי... מר. כאילו, משהו דופק לי בראש ואומר לי, "נועה, תחשבי עליי". אולי אלה הדברים שאני מדחיקה אפילו בלי לשים לב, הדברים שאני שוכחת שקרו.
הילד שאשכרה הרביץ לי וגרם לי לחזור הביתה בוכה מהצופים, בכל העולב שלי, ולהשאיר לאחותי הקטנה, סך הכול בכיתה א', זיכרון שאני באה הביתה בוכה ומתמוטטת על הרצפה.
הילדה ש אחרי החוג, לקחה את הזמן ו צחקה על זה שיש לי משקפיים. מול אמא שלי.
זה שאני שונאת את עצמי, את הבחירות שאני עושה ועשיתי.
ושאני תמיד דוחה הכול.
שאין לי שום דבר שאני רוצה לעשות בחיים שלי וששום דבר לא פאקינג משנה.
אופס.
אני פשוט מגלה יותר ויותר כאלה לאחרונה.
למה אני לא מצליחה כמעט לצחוק מכל הלב? אוף, למה למה למה למה למה למה למה למה?
אני מקללת את זה.
אני מקללת את זה.
למה אני לא בטוחה בשום דבר שאני עושה? אני תמיד מרגישה כאילו אני עושה טעות.
אני אפילו לא בטוחה אם אני מחבבת "מחבבת" מישהו או לא וזה משגע אותי כבר חודשים... הוא כזה, מכוער, ומאיים, ולא תמיד יודע איך להגיב כשאני מביעה רגש כנה, (וכמו תמיד עם הרגשות שלי, מוגזם. אבל... הרגשות שלי כבר לא מרגישים כל כך מוגזמים. אני מתנהגת מוגזם, ומרגישה מוגזם, אבל מצד שני אני מרגישה ש... אני מגזימה ושזה לא משנה.) אבל הוא תמיד אמיתי, והוא תמיד מנסה לעזור לי, והוא ממש חמוד. ואני כן מתמלאת בחום כשאני חושבת על הרגעים שהיו לנו לבד ביחד... אבל... אני לא יודעת אם זה שוב הלב הרומנטי שלי שמשחק בי טריקים, כמו שהוא עשה פעמים רבות בעבר. מצד שני, אני לא חושבת שזה אף פעם היה כזה חזק. אבל אני לא רוצה לנשק אותו, או "לעשות אהבה" איתו. איכס. אני רק רוצה להיות לידו ואולי לחבק אותו ואולי להחזיק איתו ידיים ו... דברים מאוד פשוטים ותמימים. איך זה שאני "נמשכת מינית" לדמויות מצוירות ולא לאנשים אמיתיים, אני לא יודעת להסביר. אני פגומה מעט. או לא מעט. על הרפתקאותיי עם הזכר המסתורי אספר בפוסט אחר. ייתכן שהוא אפילו יהיה הערב.
ובכן, אני מניחה שלא הכול רע.
זה קצת זרק אותי, לא יודעת בדיוק לאן, זה פשוט מרגיש כמו הביטוי הנכון. אני... אובדנית... שוב? או בפעם הראשונה? אני לא בטוחה.
לאחרונה הכול פשוט... לא כל כך משנה. מעטים הדברים שמצליחים לרגש אותי בכל ליבי, כמו פעם. רק הכעס והעצב משתלטים עליי ככה. אני כבר כמעט ולא מצליחה להרגיש שמחה כנה. משהו מרגיש לי... מר. כאילו, משהו דופק לי בראש ואומר לי, "נועה, תחשבי עליי". אולי אלה הדברים שאני מדחיקה אפילו בלי לשים לב, הדברים שאני שוכחת שקרו.
הילד שאשכרה הרביץ לי וגרם לי לחזור הביתה בוכה מהצופים, בכל העולב שלי, ולהשאיר לאחותי הקטנה, סך הכול בכיתה א', זיכרון שאני באה הביתה בוכה ומתמוטטת על הרצפה.
הילדה ש אחרי החוג, לקחה את הזמן ו צחקה על זה שיש לי משקפיים. מול אמא שלי.
זה שאני שונאת את עצמי, את הבחירות שאני עושה ועשיתי.
ושאני תמיד דוחה הכול.
שאין לי שום דבר שאני רוצה לעשות בחיים שלי וששום דבר לא פאקינג משנה.
אופס.
אני פשוט מגלה יותר ויותר כאלה לאחרונה.
למה אני לא מצליחה כמעט לצחוק מכל הלב? אוף, למה למה למה למה למה למה למה למה?
אני מקללת את זה.
אני מקללת את זה.
למה אני לא בטוחה בשום דבר שאני עושה? אני תמיד מרגישה כאילו אני עושה טעות.
אני אפילו לא בטוחה אם אני מחבבת "מחבבת" מישהו או לא וזה משגע אותי כבר חודשים... הוא כזה, מכוער, ומאיים, ולא תמיד יודע איך להגיב כשאני מביעה רגש כנה, (וכמו תמיד עם הרגשות שלי, מוגזם. אבל... הרגשות שלי כבר לא מרגישים כל כך מוגזמים. אני מתנהגת מוגזם, ומרגישה מוגזם, אבל מצד שני אני מרגישה ש... אני מגזימה ושזה לא משנה.) אבל הוא תמיד אמיתי, והוא תמיד מנסה לעזור לי, והוא ממש חמוד. ואני כן מתמלאת בחום כשאני חושבת על הרגעים שהיו לנו לבד ביחד... אבל... אני לא יודעת אם זה שוב הלב הרומנטי שלי שמשחק בי טריקים, כמו שהוא עשה פעמים רבות בעבר. מצד שני, אני לא חושבת שזה אף פעם היה כזה חזק. אבל אני לא רוצה לנשק אותו, או "לעשות אהבה" איתו. איכס. אני רק רוצה להיות לידו ואולי לחבק אותו ואולי להחזיק איתו ידיים ו... דברים מאוד פשוטים ותמימים. איך זה שאני "נמשכת מינית" לדמויות מצוירות ולא לאנשים אמיתיים, אני לא יודעת להסביר. אני פגומה מעט. או לא מעט. על הרפתקאותיי עם הזכר המסתורי אספר בפוסט אחר. ייתכן שהוא אפילו יהיה הערב.
ובכן, אני מניחה שלא הכול רע.